בלוגצ'יק

אין ספק שקל יותר להרגיש הכרת תודה כשהחיים מאירים לנו פנים. אבל מה קורה ברגעים מאתגרים? האם גם אז אפשר למצוא דברים להודות עליהם?

הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו נאבקים ברגשות קשים ובכך מגבירים את הסבל הפנימי. זה נכון בימים אלו שבעתיים.

לכולנו יש 'הטבעות' מן העבר - דפוסי חשיבה והתנהגות שנצרבו בנו עוד כשהיינו ילדים רכים ונתונים להשפעה. לעיתים קרובות הן הסיבה לתקיעות.

כשאנחנו מתרגלים את היכולת להפוך את היום-יומי המובן מאליו והניטראלי לחויה נעימה, אנחנו חווים יותר שמחת חיים, הכרת תודה ויותר רגעי אושר וחסד קטנים.

שמתם לב שכשאנחנו ב"טוב", הרבה יותר קל לשאת דברים מעצבנים או קשים שקורים בחוץ? קל יותר כשיש איזון בין הראש לרגש.

אין אדם שלא מרגיש תקוע מדי פעם בחייו: שמרגיש שלא טוב לו, שהוא עומד במקום, שהוא לא מדוייק, ובעיקר שלא יודע איך לצאת מהמצב הזה.

משל זן עתיק מספר על שני נזירים, המשא של אחד מהם וההבנה שיש משאות שאנו נושאים על גבנו שמוטב היה לשחרר כבר מזמן.

את המחשבות שלנו איננו יכולים לעצור, אבל אנחנו יכולים ללמוד כיצד לשנות את היחס שלנו אליהן. זה מתחיל בתשומת לב וממשיך ב...

ישנם שני מצבים יסודיים בהתנהלות היום-יומית שלנו: מצב של "לעשות" ומצב של "להיות". מה ההבדל ביניהם ואיך לומדים לאזן בין השניים?

לא משנה עד כמה מצבנו גרוע, תמיד יש לנו בחירה. מול כל אתגר הניצב בפנינו יש לנו תמיד שלוש אפשרויות להתמודדות.

כפי שסירה המתקרבת לנמל בעת סערה חייבת להוריד עוגן על מנת שלא להסחף עם הסופה, כך גם אנחנו, בעת סערה רגשית, צריכים "להוריד עוגן".

היום, אנחנו הולכים רק על מנת להגיע. כילדים, כשרק למדנו כיצד ללכת, הלכנו רק לשם ההליכה וההנאה שבכך. ניתן ורצוי ללמוד ללכת כך שוב.